וישב לבן למקומו. תיבת לבן מיותר שהרי מדובר בו או היה ראוי לכתוב וילך לבן וישב למקומו. אלא משמעות מקומו כאן למעמדו שהיה עד בוא יעקב. והכי פי׳ חז״ל ברבה. וכיב״ז ביארנו לעיל ל׳ כ״ה ונמצא כל הברכה שהגיעה ללבן היה רק בשביל יעקב וכמו שראה לבן בתרפים שאמר נחשתי ויברכני ה׳ בגללך וכענין שאמרו חז״ל ביבמות דס״ג אפי׳ משפחות הדרים באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל. וכ״ז סימן לבנים שיש אוה״ע שאין מזלם טוב בעצם אלא בשביל ישראל שבקרבם באה הברכה להם וכאשר יצאו ישראל מהם ישובו לכח דל ורזה. אם לא שמזלם גרם לעשות חיל: מחנים. הוא מחנים שבעבר הירדן כמבואר בס׳ שמואל ב׳ י״ז. והוא מקדושת א״י :
וישלח יעקב. קודם שבא מחנימה לא ירא כלל. שהרי עדיין לא נתקיימה הבטחת הקדוש ברוך הוא והשיבותיך אל האדמה הזאת. אבל משבא לעה״י וראה מחנה אלהים הבין כי כאן מתחלת קדושת הארץ. וכבר נתקיים הבטחה זו. ושוב אינו מובטח כלשון הקב״ה כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳ וביארנו לעיל דאח״כ אפשר שיהא נעזב ח״ו. ואע״ג שהוא ביקש בתפלתו ושבתי בשלום אל בית אבי ועדיין לא הגיע לשם. מ״מ ירא שמא לא נתקבלה תפלתו. ע״כ פחד לבבו שהוא נדרש להשמר מעשו. וכ״ה ברבה אריב״ס כך אמר לי הקב״ה שוב אל ארץ אבותיך תאמר עד כאן היו התנאים. וע״ע להלן מקרא י׳ : שדה אדום. אע״ג שעיקר דירת עשו היה עדיין בא״י עד שוב יעקב ולא יכלה הארץ לשאת אותם. מ״מ כבר היה לו אחוזת נחלה בארץ שעיר והיתה נקראת שדה אדום. ושלח יעקב לשם ולא למקום עיקר דירתו. ונראה שהיה חושש שמא משום כבוד אביו לא יעורר מדנים ובלבו תהא שמורה שנאתו עד עת מצוא ע״כ שלח לשדה אדום ואם לא היה שם באותה שעה והיו מודיעים אותו ובזה יבחן אם יצאה השנאה מלבו אם לא: לאדוני לעשו. קראו אדוני גם שלא בפניו למען יזהרו עבדיו שלא יקלו בכבודו ומוראו גם שלא בפניו כי חברך חברא אית לי׳: ואחר עד עתה. לפייסך משום שלא היה בידי במה לקבל פניך במנחה כמו שהי׳ נהוג להביא שי למורא. ובמ׳ קהלת איתא שאמר אדון מרומא לראב״ש אפשר דעביד מלכותא על מגן. ועתה. ויהי לי שור וחמור וגו׳. ואשלחה להגיד לאדוני. היינו לקבל המתנה שאשלח לך ולא היה בזה מוסיף קנאה בהודיעו כי עשה עושר. כי עשירות בלי גדולת הנהגה אינו ענין לעשו לקנאות אחרי שהיה כבר גדול בהנהגה עד שהיה לו ארבע מאות איש הסרים למשמעתו: באנו אל אחיך. ולא אמרו אדוניך כמו שאמר יעקב להם לאדני לעשו. משום שאין ד״א לעבד לומר לאדונו לשון אדוניך כדאיתא במס׳ ר״ה דל״א ב׳ לענין תלמיד ורב. לאו אורח ארעא למימרא לרבי׳ רבך: וגם הולך לקראתך. כאשר חשבת לבחינה אם אינו מפויס מסתמא ילך למלחמה. באמת הוא יוצא למלחמה. והיינו לשון וגם: וארבע מאות וגו׳. מזה מובן על מה הוא הולך. כי באמת לא אמר עשו להם דבר כדרכי מלכים הראשונים אשר בגאותם לא דברו דבר עם מי שאינו כדאי לכבודם: ויירא יעקב מאד. נפל פחד בלבבו: ויצר לו. מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו כי מזה הבין שרעה נגד פניו . וי״ל עוד שהצר לו על עיקר השליחות. שהתבונן על השגיאה מה שהחזיק באזניו ועורר קרבות בעצמו: ויחץ את העם וגו׳. ולא כתיב שחצה את הילדים. מובן מזה שהילדים שמרם אצלו. וא״כ קשה מה שאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. הלא אם יבא אל המקום שעמד יעקב ובניו והכהו. מאי נ״מ שיהא המחנה השנית לפליטה. אלא ברור היה אצלו שלא יהרוג לא אותו ולא אחד מבניו שהרי כבר הוא מובטח מהקב״ה שלא יכלה הוא וזרעו שהמה כמו הוא בעצמו כמש״כ לעיל כ״ח ט״ו. ומזה הטעם גמירי דלא כלי שבטא. אלא ירא מנכסיו ועבדים ושפחות. ובתפלה של יעקב מבואר שהיה ירא גם שמא יהרוג הנשים: ויש לדעת דכל הכנה זו שעשה בזו השעה לא היה אלא באותו יום שחשב שמא יבוא עשו מיד וילחם עמו אבל אח״כ כשראה שלא בא והבין שעשו לן בדרך ע״כ לן גם יעקב וגם עבר הנחל ובבוקר כבר נתחזק לבבו ע״י המלאך ושוב לא עשה הכנה זו. וע׳ להלן ל״ג א׳: אל המחנה האחת. בל״נ לא כמו בכל הענין דכתיב מחנה בל״ז. הוא משום שהעמיד המחנה החלושה והגרועה בראש לפניו. ואם יכה תהי החלושה מוכה: אלהי וגו׳. הקדים שבח לתפלה כדאיתא בע״ז ד״ח. וכבר ביארנו בתפלת אברהם על סדום שלא הקדים שבח לתפלה היינו משום שהיה בעודנו עומד בתפלה קבועה אבל יעקב כבר התפלל מנחה. והנה נפל עליו פחד פתאום והשעה נחוצה לפי מחשבתו ע״כ התפלל מיד והקדים שבח כדין: אלהי אבי אברהם. המיוחד להגנה כמש״כ לעיל: ואלהי אבי יצחק. באשר עיקר תפלתו היה בשביל המחנה של עבדים ושפחות ובשביל הנשים אשר המה פרנסת האדם וזהו מדתו של יצחק: ה׳ האמר אלי. לפני יציאתי מחרן: ואיטיבה עמך. היינו דבר ה׳ ואהיה עמך וכמש״כ שם שעיקר הבטחה זו היתה לשמרו מעשו נגד חששת רבקה אלא משום שבלשון ואהיה עמך אינו מבואר שמירת הנשים כמש״כ בס׳ שמות ד׳ כ׳. ע״כ אמר שמשמע לו כונת ה׳ בהבטחה זו גם על הטבה מלבד שמירת גופו שע״ז כבר מובטח הוא מברכת אברהם שלא יכלה זרעו וא״כ מובטח יעקב ובניו. וע״כ באה הבטחה זו על הטבה ג״כ. אלא שלא נתבאר איכות הטבה. וראוי לדעת אשר ביאר הנביא בדבר ה׳ פועל הרבה וכמש״כ בס׳ שמות י״ט ט״ו ע״ש: ומכל האמת. ת״א ומכל טבון. ולא כתרגומו בכ״מ וקשוט. וע׳ ברמב״ן שפי׳ החסדים הקיימים יקראו אמת וכ״ה לשון המקרא וה׳ אלהים אמת אלהים חיים ומלך עולם ופי׳ ברבה פ׳ אמור דסוף המקרא מפרש מהו וה׳ אלקים אמת בשביל שהוא אלקים אמת ומלך עולם היינו שהוא נצחי וכמליצת הגמ׳ במס׳ שבת קושטא קאי. וכך הטוב שהוא ניצחי מיקרי אמת ואמר ליעקב דשתי טובות עשית עמדי היינו החסדים שהוא העושר ומכל האמת שבחרו להיות ממנו ומזרעו אומה הנבחרת להיות נצחי ולזה עצמו ת״א ומכל טבון הטוב שהוא אמת: כי במקלי וגו׳. זהו ביאור על החסדים: אם על בנים. אם נפרש שחשש שיכה האם והבנים יחד וכמשמעות החיצוני מסוף התפלה ואתה אמרת וגו׳ ושמתי את זרעך וגו׳ קשה דלפ״ז כוון יעקב לדבר ה׳ אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגו׳ וא״כ למאי שינה לשון הברכה ואמר כחול הים. ותו מה זו הוכחה שלא יהרוג חלק מהבנים ותתקיים הברכה בהנשאר אלא ודאי לא ירא בשביל הבנים כלל שהמה כמוהו ממש. וע״ע להלן כ״ג ורק חשש על נשיו שהנה יגינו על הבנים שלא תגיעם איזה הכאה כדרך האם וחשש שלא יהרגו אם על בנים בשעה שהאמות יגינו על בניהם ובשביל שאשתו כגופו אמר והכני. ומה גם שמוזהר שלא יקח נשים אחרות אפי׳ אחרי מותן שהרי לבן אמר או לבניהן אשר ילדו א״כ חשש שלא יגרע ירושתן ע״י בני אשה אחרת וע״ז כרת ברית עמו שלא ישא נשים על בנותיו. דמשמעו אפי׳ אחר מיתה. והראי׳ שהרי באזהרת ואשה אל אחותה לא תקח וגו׳ הוצרך הכתוב לפרש בחייה הא בל״ז משמע גם לאחר מיתה: ואתה אמרת היטב איטיב עמך. זה הלשון לא בא בדבר ה׳ אלא כמ״ש לעיל כ״ב א׳ וכ״ד נ״א כי מה שמוכח שזהו דעתו ורצונו יה׳ זה נקרא גם דברו ואמרו. ומשמעות היטב איטיב שהטבה שלי תהא מועלת גם לאחר ותהי׳ הטבה כפולה ופי׳ יעקב היכן משמע מדבר ה׳ כך ממה שאמר לאברהם ושמתי את זרעך כחול הים זה נאמר לאברהם בשעת העקידה ונתבאר שם לפי הענין שינצחו את הקמים עליהם שלא ישטפם כמו חול הים שהושם גבול לים שלא ישטוף הארץ. והברכה שנאמר לאברהם היא כמו שנאמר ליעקב שקיבל ברכת אברהם ונכלל בזה המשל כמו דחול הים מגין על אם של החול שהיא הארץ כך יש להוכיח מזה דזרעו יגינו על אמם ג״כ. והיינו הטבה כפולה. וסיים עוד אשר לא יספר מרב. דלא נימא כי בזה אינו מוכרח דקאי על כל בניו שיצילו את אמותיהם שהרי משמעות כחול הים הוא ג״כ שהרבה יהיו נשטפים. ע״כ סיים דבברכה זו נכלל ג״כ רבוי ממש אשר לא יספר מרוב. וזה ודאי קאי על כל שבט דכולם בכלל הזרע. וא״כ כמו כן כולם יגינו על אמם. והא שנכלל בזה המשל כחול הים שהרבה יהיו נשטפים. היינו מכל שבט יהיו הרבה נשטפין ומ״מ יהיו מגינים שלא ישטפו כולו: וילן שם וגו׳. אחר שראה שעשו לא בא באותו יום החליט בדעתו לבטל מערכת המחנות וללון במנוחה כאן ולשלוח מתנה: מן הבא בידו. לאפוקי עבדים ושפחות שלא נתן מתנה מהם משום שאסור למכור וליתן לגוי שמפקיעו מן המצות כדאי׳ בגטין פ״ד וגם יש בזה צער להם לצאת מרשות יעקב לעשו וזהו שדקדק בלשון מן הבא בידו. וכדאי׳ בקידושין דכ״ב ב׳ דבהמה הנמשכת בקול קנאה דהילוך דידה אדעתא דמרא הוי כמו שמשכה בידו. משא״כ אדם שהולך לדעתו אינו נקנה עד שימשכנו בידו ממש וזהו מן הבא בידו שבא מאליו והוא כמו בידו היינו שאין להם דעת ולא עבדים ושפחות שיש להם דעת: גמלים מיניקות ובניהם שלשים. לפי הדרש הוא בנאיהם והוציאו זה משום דאיתא בב״ב פ׳ הספינה המוכר את החמור מכר את הסייח. ומפרש בגמ׳ באומר לו שהיא מניקה. ומשום שהיא בהמה טמאה ואין דרך לאכול החלב ע״כ לא אמר שהיא מניקה אלא משום הולד. וא״כ למאי פי׳ הכתוב ובניהם. הא כתיב מיניקות וממילא בניהם בכלל. אלא הפי׳ בנאיהם. מצאתי: עדר עדר לבדו. כל עדר הי׳ מתחלה בפ״ע כדאיתא בפ׳ הפועלין דאסור להכניס לדיר מין ומינו ושאינו מינו משום פריצותא דעבדי שמא ירביעו על שא״מ. מש״ה הי׳ כל עדר לבדו והוא הזהירם לצורך השעה והענין אשר ישימו עוד ריוח בין עדרים: ואנה תלך. לפי התשובה שמסר בפיהם אינו אלא על למי אתה ועל למי אלה לפניך. וא״כ יש להבין למאי אמר בשאלה ואנה תלך. וגם הכי מיבעי ואנה אתה הולך. אלא שלימדם בזה דעת שאע״ג שיראו את עשו הולך לדרכו ואינו שב מ״מ גם המה ילכו הלאה ולא ישובו בחזרה והיינו שהבינו בלשון ואנה תלך ולא ואנה אתה הולך אלא עשו יהא מבין שהמה ילכו בברור בכל אופן. וכן עשו. והיינו שאמר יעקב לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך דמשמעו לא שיקבל ממנו כעת אלא כבר הובאת לך לשדה אדום ע״י עבדיו שלא חזרו כלל וכ״ז הוא למוד ותורה לזרעו אחריו בגלות כמ״ש הרמב״ן ז״ל: גם את כל ההלכים. לא בא לרבות את הרביעי והחמישי דא״כ לא שייך לשון כל על שני הנותרים דכל משמעו שלשה לפחות ולא היה אלא חמש עדרים. אלא פי׳ כל ההולכים דבכל עדר הלכו כמה עבדים לפי צורך העדר וצוה את כולם: במצאכם אתו. הוסיף להזהיר את האחרונים דאפי׳ לא ישאל עוד עשו כי יבין מעצמו מתשובת הראשון והשני מ״מ במוצאם אותו יאמרו זה כדי שיצלול באזני עשו בשמעו פעם אחר פעם ל׳ לעבדך ליעקב לאדוני לעשו: ואמרתם וגו׳. עוד הוסיף דבר להאחרונים. באשר מנהג הי׳ בשעה שמקבלים פני האדון להביא מנחה אפי׳ כשאינו חוטא ובא להתנצל מ״מ אם בא להתנצל הי׳ המתנה חשובה ביותר. מש״ה הזהיר את המאוחרים שכבר יכיר עשו כי הוא מתנה מרובה יותר מקבלת פני אדון ע״כ יאמרו כי אמר אכפרה פניו וגו׳. מש״ה המתנה מרובה ויכיר עשו כי הוא נכנע כ״כ ולשון רכה תשבר גרם ויתמלא רחמים: והוא לן בלילה ההוא במחנה. פי׳ הרמב״ן לא ישן באהלו במטה כדרך האדון אלא ישן עם עבדיו במחנה על הארץ וכן הפי׳ בס׳ יהושע ח׳ ט׳ וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם שלא ישן באוהל בפ״ע כדרך המלך או שר הצבא אלא לן בתוך העם: ואת אחד עשר ילדיו. לכאורה מהראוי הי׳ להעביר את החפצים תחלה משום שמא יפגע עשו בילדים בשעה שימצאום סמוך לנחל ויעקב יהי׳ מעבר השני עם החפצים. אלא כמ״ש שמשלם לא ירא על הילדים דגמירי דלא כלי שבטא מש״ה העביר תחלה הילדים ואמותם עמהם שע״י הילדים יהיו ניצולים גם המה כפי התפלה אבל רק אחד עשר ילדיו לקח. ולא את דינה שלא היתה מובטחת ואח״כ כשראה שאין עשו סמוך לנחל לא הי׳ ירא להעביר את הכל. והנה כתיב כאן על האמהות לשון שפחות משום שהמה סייעו להעביר את הבנים וכדומה כדרך שפחות שנוחות לטורח וכיב״ז אי׳ בב״ב דקכ״ז ב׳ אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי׳ כעבדא קאמר. וכן להלן כתיב גבי העמדה לפני עשו השפחות שנוחות לקבל הכאה אם תהי׳ ח״ו ע״כ העמידן ראשונה: ויקחם ויעברם את הנחל. הוא מיותר אלא הפי׳ העבירם בחזרה את הנחל כדי שאח״כ יסייעוהו להעביר את אשר לו שכבר היו בעלי כח וגבורה כמבואר לעיל ל״א מ״ו ולהלן במעשה שכם. ע״כ עתה שראה שאין עשו סמוך העבירם עש ויעבר את אשר לו: עד עלות השחר. שאז אינו שולט כח הדין וכח הקדושה מתחזק. ע״כ משך המלאך עצמו ממנו: בהאבקו עמו. הוא מיותר וכבר דרשו חז״ל ע״ז בחולין דצ״א אכן לפי הפשט הפי׳ בהאבק יעקב עמו שעד כה נאבק המלאך את יעקב. ועתה רצה למשוך את ידו ממנו וחזר יעקב ונאבק את המלאך. ומש״ה נענש ותקע כף ירכו וזה הי׳ בשביל שמדתו של יעקב הי׳ אהבת השלום במדה גדושה כמ״ש לעיל ע״כ כאן שהיה לו לנוח ג״כ בהמשך המלאך ממנו ועבר על מדתו מש״ה נענש . ועוד י״ל שבא ללמדנו לדורות ומעשה אבות אות לבנים בזה כאשר יבואר לפנינו: כי עלה השחר. ואין עת להאבק מטעם הנ״ל: יאמר עוד שמך. כמו שהי׳ לא יאמר. אבל אוה״ע קוראים רק בשם יעקב וכמ״ש לעיל י״ז ה׳: כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. דרך לשון המדבר להיות מוסיף והולך והי׳ לו לאמר כי שרית עם אנשים ועם אלהים וכאן הוא להיפך לפי הפשט י״ל כלפי שנקרא יעקב באחזו בעקב עשו ונתבאר לעיל שהוא בשני אופני׳ בעת שיעקב בגדולה אוחז את עשו בעקבו שלא ילך ויתפשט גם הוא במלכותו. ובשעה שיעקב בשפלות מבקש להאחז בעקב עשו ולא תחת יד אחרים הפראים ביותר. ואמר לו המלאך כי אינך צריך לזה השם. כי בשעה שתהיה בגדולה אינך צריך לאחוז בעקב עשו שלא יתפשט גם הוא. שהרי שרית עם אלהים שהוא שר שלו ותוכל. ובשעה שתהי׳ בשפלות ובגלות לא תהי׳ צריך כ״כ להאחז בעקב עשו כי שרית עם אנשים. היינו עם כל אנשים ומלכיות אפילו המה פראים בהליכתם ותוכל לכולם: הגידה נא שמך. ידוע שמות המלאכים אינו אלא לפי כחם ופעולתם שלזה נוצרו ובאו לעולם. וא״כ רצה לדעת מה כחו בפרטות ויהי לתועלת כשתהא השעה נצרכת לזה הפרט: למה זה תשאל לשמי. מה תהא אתה נצרך אלי הלא אתה מתפלל לפני ה׳ אשר הוא כח כל הכחות. וע׳ מש״כ שמות כ׳ כ׳: ויברך אתו שם. כאשר הניחו הודה לו וברכו עבור זה: ותנצל נפשי. לזה בא הרמז בשם פניאל ביו״ד מדבר בעדו כמו שפנים שלי נתגברו בכח אלהי על המלאך: ויזרח לו השמש. לרפוא מכאב המכה כפרש״י. אבל אז קרא את המקום פנואל באשר ראה כי והוא צולע על ירכו. דעד כה הי׳ סבור שצולע מחמת הכאב וכשיסור הכאב יעמוד על רגליו כמו שהי׳. וא״כ לא נתגבר המלאך כלל. אבל עתה סר הכאב והוא צלע על ירכו הבין כי גם המלאך נתגבר עליו מעט. וא״כ נתגברו שניהם ע״כ קרא פנואל מלשון רבים. ובא ללמדנו איך להתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר וכאשר יסור הפחד ראוי להניח את הרודף לילך לדרכו. ובא האות ע״ז: על כן וגו׳. לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב: כי נגע בכף ירך. ראש האבר המתנענע בהילוך האדם לזה בא הסימן בו. בגיד הנשה. שלא יהא אדם קשה כגיד וכדאי׳ במסכת תענית פ״ג לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז:
